מטקס שבועות ועד קבלת התורה במדבר
טעימה מהלימוד ומאירועי החג - היו פעילויות מקסימות לילדים, קריאה במגילת רות, טקס שבועות מרגש, קידוש חגיגי, ואפילו לימוד על מתן התורה המדבר. הייתה מלאכת מחשבת כדי שלכולם יהיה בה מקום ובעצם כדי להביא לתחילתה של מסורת חדשה וטובה. במאמר הנ"ל, ננסה לתת טעימה משהתרחש.
קראו את דף המקורות המלא מהשיעור שהועבר בבוקר החג
להצמיח שורשים במדבר
התורה נתנה במדבר. לא בארץ המובטחת, אלא דווקא בדרך כשאנו מוכוונים אל תהליך ארוך, אל מסע במקום שבו כביכול אין כלום, אך בעצם יש בו הכל. ובאמת, יש משהו מיוחד בהוויה המדברית הזו שבו מתקבלת התורה. זהו אקלים של חרות, של יופי מדברי, של עוצמה אינסופית, של שקט. בהרבה מובנים, המדבר הוא מקום הפקר, שאינו שייך לאף אדם, שבו "כל הרוצה לקבל [את התורה] יבוא ויקבל". מקום של חרות שבו נדמה שהכל אפשרי.
בשבועות, אחרי הקידוש והשמחה המשותפת יצרנו לעצמנו מדבר קהילתי קטן. לימוד שבו כל הרוצה יבוא וילמד, לימוד שבו היו שיתוף של רעיונות ושיח. לימוד שיש בו עצירה קצרצרה משטף היום-יום כדי להתמסר יחד לרעיון המדבר ולחרות שבו. נראה היה שהמדבר נועד ללמד אותנו למצוא גם ביום-יום את המדבר. לעשות את עצמנו כמקום הפקר, לעצור לפעמים, לנשום בקצב אחר ולהתבונן סביבנו ופנימה. יש שאומרים שבשלווה הזו, המדבר הופך למקום שבו המבט נישא אל האופק, שבו ניתן לחלום, להגות ברעיונות גדולים ושבו כל אחד מוזמן לגשת, לגעת, ללמוד, לחקור ולקבל תורה.
התורה ניתנה במדבר כשבני ישראל רואים רק מדבר מסביבם. הם מוקפים בו. נראה שהתורה ניתנה במדבר גם כדי להזכיר לנו לא רק לשהות במדבר ובחזון, אלא גם לראות את המדבר. לראות את הלא זרוע. ואכן, בכדי להצליח לייצר חזון או לחלום, אנחנו צריכים להיות מסוגלים לראות את ה'לא מושלם', את הראשוני והלא נגוע. רק במקום המדברי הזה ניתן להתעופף לרעיונות הגדולים, לקבל השראה מהתורה ולדמיין אלו דברים חדשים עשויים לצמוח ולזהות את הדורש תיקון.
תחילתה של מסורת חדשה
הלימוד הזה התקיים אחרי מפגש ראשוני ומרגש של 'חגיגה בלבן', תחילתה של מסורת חדשה. כבר זמן מה שמקנן בלב הרצון להצליח לייצר מרחב קהילתי משותף לדתיים וחילונים גם בחג או בשבת עצמה. התחלנו בשבת מרגשת ביום העצמאות האחרון ובפעם הראשונה נעשה ניסיון כזה בחג השבועות.
בחגיגה יצרנו טקס קהילתי חדש, טקס שבועות שבו קיבלנו את התינוקות החדשים שנולדו במהלך השנה לתוך הקהילה. במעמד המרגש שרנו יחד וברכנו את התינוקות ומשפחותיהם. בעצם חגגנו את המפגש אחד עם השני בבית הכנסת. שמחנו בהזדמנות לראות זה את זה ולראות את ילדינו.
ברוח זו, המשנה מתארת את חובות האב על הבן. החובה הראשונה שהיא מלמדת אותנו היא "למולו". זוהי החובה המוכרת לכולנו לערוך את ברית המילה לבנינו. בברכה לילדים החדשים, הרחבנו את המושג וניסינו להבין מהי חובת ההורים על ילדיהם, נשים וגברים כאחד. המילה הזו, "למולו", אוצרת בתוכה עוד משמעויות עבורנו. "למולו" באה אולי גם ללמד אותנו לעמוד מול ילדינו. אנחנו כל כך רגילים לתמוך מאחור, לחבק, לתת יד. וכאן מגיעה דרישה אחרת, לעמוד מולם ולהתבונן בהם. כלומר, לראות את הילד כישות נפרדת מאתנו, עם תכונות משל עצמו עם חלומות ושאיפות אחרות. לעמוד "מולו" לא כהשתקפות שלי, אלא כיצור נפרד בפני עצמו ומכאן ללמוד על צרכיו ולחזק את עצמאותו ועצמיותו. בעמידה אל מול הילד מתחיל גם שיח, נוצרת נראות של הילד, נוצר מרחב של כבוד ונוצקת משמעות לציווי "חנוך לנער על פי דרכו". תוך כך מתחזק ממילא גם הבסיס לערכי היסוד של הקהילה שלנו לכבוד הדדי, לקבלת האחר, לסובלנות ולכבוד האדם באשר הוא אדם.
מראיית המדבר בלימוד המשותף ועד השירה יחד כשאנו רואים את ילדנו למולנו, נאחל לכולנו שנמשיך לראות את המדבר מסביבנו ולצמוח מתוכו. שנצליח לראות את מה שדורש תיקון ושנזכה לשהות במדבר בחרות אמתית, חופשיים מכל שעבוד בחיינו, כדי ליצור חזון, לחלום ולקבל תורה.
יהי רצון שנעשה ונצליח, שתעמיק השותפות ביננו ושתתקבל המסורת המבורכת הזו לשנים רבות,
איילה דקל וכוכב אלקיים-לוי
