קהילה יקרה,
הקיץ היינו עדים לוויכוח מעניין על הדתה במערכת החינוך הממלכתית. חזינו בשתי תפיסות של היהדות והמורשת שלנו: האחת רוצה להתנכר ליהדות, ואילו השנייה מאמינה שעלינו להשתעבד ליהדות. במיתרים אנו מבקשים להציע דרך שלישית: אנו מציעים להסתכל במורשת שלנו, במסורת שלנו וביהדות שלנו מתוך נקודת מוצא של חירות הפרט. אנו מבקשים להציע לכל אחד ואחת למצוא את דרכם הייחודית לא מתוך ניכור אך גם לא מתוך שיעבוד. אדגים את העניין בעזרת ציטוט של ידידי, הרב פרומן ז"ל, כפי שמופיע בספר החדש 'תן לי זמן רעיונות על פני השנה ומרחב הארץ'. וכך כותב הרב פרומן בדרכו ה'פרומנית':
"דווקא מנקודת מבט שאיננה מזדהה מראש עם מסורת, יכולה המסורת לתת לאדם בסיס לחירותו. העמדה שקראנו לה מנוכרת איננה בהכרח רק חיסרון. בדברי חז"ל אנו מוצאים שהיחס שבין אדם לתורה נמשל ליחס בין איש לאשתו. משל זה מתאים גם לענייננו, שהרי במסורת המדרשית נמצאת דעה שאדם ואשתו נבראו כבריאה אחת מחוברים זה לזה בגבם. אח"כ נוסרה חווה מאדם בניתוח כואב. מאז אין אדם נבלם בידי אשתו או נדחף מאחור על ידיה. הוא ניצב מולה ומביט בה פנים אל פנים. עכשיו בידיו לבחור. הוא יכול לעזוב אותה, הוא יכול להיסחף ולשקוע בתוכה ולאבד את חירותו, אבל הוא יכול גם לחפש ולמצוא חופש אמיתי בקשר האנושי. דבר זה יכול להיאמר גם ביחס לעמידתו של אדם מול מורשתו".